עושה שורות-

אני חושבת שהכל התחיל בלילה אחרי שעידו זרק אותי. עידו פארן מטר תשעים של גבריות. עיניים בצבע ים, וכתפיים ברוחב של שובר גלים. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" היה כתוב על הכרטיס שלו באתר ההיכרויות. כפרה, אם מה שיש בתוך הקנקן דומה לדבר היפה הזה בחוץ, אני חושבת שאני מסודרת. אמרתי לעצמי ולחצי לייק על התמונה. אחרי כמה דקות הוא שלח הודעה. "היי מה קורה?" ואני עניתי (כמו לעשרים גברים שהיו לפניו כי צריך לשמור על אופציות פתוחות) "בסדר".

​

כבר בדייט הראשון הוא לקח לי את היד שלו ושילב אותה בשלי. אומנם היה קר, כי זאת ירושלים, אבל עדיין. אני מכירה אותך חמש פסיעות מה הקשר עכשיו לשלב ידיים. אבל יש חוק שצריך לאכוף ואם אתה בדייט אתה צריך להחזיק ידיים. וטכנית אנחנו בדייט.

לא התנשקנו בסוף הדייט, הוא הסתפק בנשיקה על הלחי, הקטע שאני מנסה לחלץ את ידי מידו עשו את שלהם, ולו הורידו את שלו. בדייט השני הוא נישק אותי כבר שפתחתי לו את הדלת. והשאר היסטוריה.

 

אז כן עידו פארן זרק אותי.  

אומנם זרק זו מילה חזקה מידי. כי יותר נכון להגיד, שהוא הניח בצד, בלי רצון לשחק שוב.

הוא אמר לי שאני בחורה קרה, צינית, שלא נותנת לאנשים להתקרב אליה. לא חשבתי שיש בשביל מה לענות או להתווכח איתו. כי אני באמת בחורה צינית, קרה, שלא נותנת לאף אחד להתקרב אליה. אלא רק למי שמסיים בהצלחה את המבחן, ולמען האמת אחוזי ההצלחה לא היו רבים.

לא בכיתי בגלל עידו. הוא לא שבר לי את הלב, הוא לא הגיע לשם בכלל. אבל הוא כן פגע לי באגו. הוא היה הבחור הראשון שנפרד ממני, ולא אני ממנו. הייתי מוכנה לתת לו צ'אנס, לעשות לו את המבחן ולראות אם אני יכולה לסמוך עליו. אם אני יכולה להתקרב אליו, באותה מידה שהוא התקרב אליי. אבל הוא לא רצה. הספיק לו למלא רק את השתי שורות הראשונות של השם והשם משפחה, ואז הוא החזיר לי את המבחן ריק.

​

לא הבנתי את זה, דיברנו שעות בטלפון, הוא צחק מהבדיחות שלי, שיחק לי בשיער, ואמר לי יותר מפעם אחת כמה אני יפה. אז כימיה יש. משיכה יש. אז למה הוא נפרד ממני? האגו גירד לי בראש אבל אני החלטתי להתעלם ממנו ולהמשיך הלאה. חיים פעם אחת וכנראה שגם בלי עידו.

התיישבתי מול המחשב וניסיתי להתחיל את עבודת הסמינריון שלי כדי לקבל את התואר ולהיות כמו כולם, אבל לא הצלחתי לכתוב כלום. הראש שלי היה בעולם אחר, רחוק מתמות וסקירה ספרותית. האגו שוב גירד לי בראש והפעם החלטתי לא להתעלם ממנו. אז נכנסתי שוב לאפליקציה שתגרום לאגו שלי להתנפח חזרה, ולראש שלי לאנדורפין, קצת הנאה ורוגע. ברחתי.

ברחתי כמו שאני עושה תמיד כשאני צריכה להתמודד רגשות. כמו שאני עושה עדיין. לפעמים זה מגיע מחופש להומור, לפעמים זה חד וציני, אבל נראה לי שהשם האמתי שלו זו בריחה.

כשאתה חי עם לב חבול מכל הניסיונות, מכל הציפיות, אתה תעשה הכל כדי לא לתת לו להיפגע שוב. אתה תגדל שריון עבה, אתה תבנה גדרות גבוהים סביב הלב השביר שלך. ותפחד כמו מהמוות מכל מי שינסה להתקרב אלייך.

​

התיישבתי שוב מול הדף הלבן וחיכיתי שהוא יתחיל להתמלא מעצמו בלי שאני אצטרך לכתוב מילה אחת. אבל לא הצלחתי. משהו חסם אותי מלכתוב, משהו היה עדיין לא פתור.

לא הצלחתי להבין, או אולי לא רציתי להבין שיש לי בעיה, בעיה שתחזור על עצמה עד שאני אתמודד איתה אחת ולתמיד. לא נולדתי עם הבעיה קיבלתי אותה במהלך השנים, בניסיון הנואש לקבל אהבה.

בתיכון למשל קיבלתי הרבה אהבה, בכמויות. קיבלתי כל כך הרבה אהבה שלא הצלחתי להכיל אותה כבר. וכשלא הצלחתי להכיל משהו עשיתי את מה שאני עושה תמיד כשאני לא מצליחה להתמודד. נכון מאוד, ברחתי.

​

הדפתי מעליי את כל המבקשים בקרבתי, ברחתי מהם כמו מאש, אבל זה לא עזר. הם עדיין אהבו אותי ואפילו עוד יותר, למעשה הם העריצו אותי.

כן כן, העריצו. כמו שמעריצים זמרת, או שחקן מפורסם. בנות בגילי ואפילו בנות שקטנות ממני העריצו אותי. שלחו לי מכתבים קנו לי שוקולדים ואפילו פעם סידרו לי את הארון בחדר.

זה היה לפני הרבה שנים, קיבלתי אהבה גם בלי שרציתי גם בלי שהייתי צריכה להתאמץ, קיבלתי אותה כעובדה מוגמרת. היום זה כבר לא מספיק.

הינה אני אבישג דהרי, עוד מעט בת 32. מחפשת את מה שאז נתנו לי בחינם.